• חפשו אותנו גם ב:
מה כל כך מצחיק בפאני
דיגיטלי
37
 
הצצה בספר
הוספה למועדפים
לשמירה במועדפים יש לבצע כניסה לאתר

מתאים לקריאה ב:

אפליקציית הליקון בלבד

מה כל כך מצחיק בפאני

"פאני, פאני," נשמע קולו של נער הדלפק בסניף ארומה, ולרגע נדהמתי מהיעילות, איך עוד לא הזמנתי וכבר אני מקבלת, אבל אז ניגשה אישה בערך בת גילי, ארוכת שיער בדיוק כמוני, מלווה במבט חם ושומר של גבר שנראה צעיר ממנה, וליד השולחן שלהם ישבה גם ילדה קטנה ושתתה שוקו. בכל זאת, בת דמותי נראתה מודאגת ממני. בבת אחת התחיל הבניין העגול לסחרר אותי במהירות. עוד ניסיתי לגשת לדלפק והתאומה שלי הביטה בי מוטרדת. הצלחתי לבצע פניית פרסה וללכת חזרה אל המעלית. גם לה היה מבט משתאה בעיניים, ואני קראתי את הדאגה: שלא נתבלבל בסיפורים.

סיפוריה של מירי חנוך דומים לשברי מראה בוהקים שבהם מרצדת דמות נשית המשתדלת לשמור על עצמה בתקופה הלא קלה הזאת שנקראת חיים. פעם היא צעירה סוערת שיורדת לסיני, ופעם - אישה עם שיער אפור וזוהר או אמא טרייה שדאגות אין־סוף מכרסמות בה. תמיד היא בודדה, מוטרדת ושובת לב. הגיבורות של חנוך מהלכות ברחובות העיר הגדולה דרוכות ומתוחות כאילו הילכו על פי התהום. בחיוך עצוב ובהומור עצמי הן יודעות - הקטסטרופה בוא תבוא ועליהן להתכונן: לקרוא את מודעות האבל בעיתון, לשים לב לאיחור של הילדה מבית הספר, לזווית החיוך של האהוב. האסון המאיים עליהן - ממשי או מדומיין - מכתיב את הקצב המהיר והסוער של הסיפורים ואת הצלילות הרגשית הבהירה, המזוקקת, שיש ברגעים נדירים של אהבה ואימה.

מירי חנוך

מירי חנוך

מירי חנוך נולדה בשנת 1966 בבית חולים דג'אני ביפו וגדלה בקריית אונו. ביוני 1967 הסתתרה מאימת המלחמה אצל סבתה, בשוחות כפר גלים, בין הים לבננות. כותבת מאז למדה לכתוב, בשנת 1973. הפכה לאם בבייבי בום של 1991, מיד אחרי מלחמת המפרץ הראשונה. במשך חמש שנים כתבה עם בן־זוגה, אייל שני, מדור שבועי ששמו "השף הפרטי שלי" במוסף "הארץ". סרטה "פיצה באושוויץ" זכה לשבחי הביקורת. מגיבורות תוכנית הטלוויזיה "מחוברות". כותבת טור אישי במוסף "הארץ" ומנחה תוכנית תרבות בערוץ 8.

ספרים נוספים שיכולים לעניין אותך

ביקורות

נועה לימונה 14-04-2010

מצחיקונת, הארץ

הדמויות הנשיות של חנוך לא עושות לעצמן הנחות ושיפוטן העצמי קשוח. הן מעמידות את נשיותן למבחן יומיומי ומוצאות את עצמן פעם אחר פעם בלתי כשירות. הן תלושות ומבולבלות מכדי להיות עקרות בית יעילות; כאמהות הן היסטריות ופוסט-טראומטיות, ולא יודעות להציב גבולות; הן כמעט תמיד אחרי או לפני פרידה, ומתקשות לספק לילדיהן תחושה יציבה של "בית". בכלל, עבודות הבית זוכות למעמד כמעט מיסטי בסיפוריה של חנוך, והשלמתן אף פעם אינה מטרה לעצמה, אלא תמיד אמצעי להשיג תחושה של שליטה, לנחמה ולשיכוך כאבים. ב"סודה קאוסטית" מספרת נערה על אמה ש"כשהיא עושה מרק עוף זה סימן שהיא ביום שהיא רוצה שנרגיש שיש לנו בית". והמספרת ב"ציפרלקס" טוענת שכש"הכביסה מקופלת פיקס" ו"הריח הנקי שלה מתערבב עם ריח הבישולים" זה "מבטיח שהכל יהיה בסדר". הצלחה או כישלון בביצוע מטלות הבית הם גם סימן וסמל למערכת היחסים של הדמות עם העולם. כיור מלא וסל כביסה עמוס מעידים לא רק על קשיים במטלות הבית, אלא על הצפה בעולמה הפנימי של הדמות ועל חוויה עמוקה של חוסר התאמה לעולם.

קישור למקור

פרטים אודות הספר