• חפשו אותנו גם ב:
תחושה של סוף
דיגיטלי
44
הצצה בספר

מתאים לקריאה ב:

אפליקציית הליקון בלבד

תחושה של סוף

האם מה שנותר בזיכרוננו הוא תמיד מה שראינו בעינינו? כמה פעמים אנחנו מתאימים, מקשטים ועורכים קיצורים ערמומיים בסיפור חיינו כדי שיתאים לצרכינו וילווה אותנו לכל חיינו? וככל שהחיים מתמשכים, מתמעטים האנשים שיכולים לערער על תיאורנו, להזכיר לנו שחיינו אינם חיינו, אלא רק הסיפור שסיפרנו על חיינו, סיפור שסופר אולי גם לזולתנו, אבל - בעיקר - לעצמנו. אדריאן פיין מצטרף כצלע רביעית לטוני, המספר, ולשני חבריו, כולם מתבגרים בתיכון שמחכים שהחיים כבר יתחילו. אדריאן הוא מעט יותר רציני מהם אבל הרבה יותר חכם. את נעוריהם, על ההתעוררות המינית שמתלווה אליהם, מעבירה החבורה הקטנה במאבק סמוי על ליבו של אדריאן החכם באמצעות יומרה אינטלקטואלית, רכילות והומור. כשהלימודים מסתיימים נשבעים הארבעה להישאר חברים לכל החיים - וכל אחד פונה לדרכו. אלו היו שנות השישים, אבל "שנות השישים" התקיימו רק עבור אנשים מסוימים ורק בחלק מהמקומות באנגליה. עכשיו טוני בגיל העמידה. הוא תמיד ביקש לעצמו חיים שלא יטרידו אותו יותר מדי, ומבחינה זו הוא חושב שהצליח. מאחוריו קריירה, נישואים וגירושים מוצלחים והוא מסתדר עם כולם. הוא בוודאי לא ניסה לפגוע באף אחד. אלא שהזיכרון הוא אינו ארכיון מושלם. יום אחד הוא מקבל מכתב מעורך־דין שמודיע לו על ירושה בלתי צפויה ממקור לא צפוי: סכום כסף סמלי ויומן שכתב אדריאן פיין סמוך למותו. ניסיונותיו הנחושים לקבל לידיו את הירושה במלואה עולים בתוהו ומאלצים אותו לפשפש בעברו, לאמת ולהתעמת עם זיכרונותיו ועם מעשיו.

תחושה של סוף, שזיכה את מחברו בפרס ה"מאן-בוקר" היוקרתי לשנת 2011 וזכה גם להצלחה גדולה בקרב הקוראים, הוא רומן מדויק ורב־עוצמה העוסק בזיכרון, בתודעה, בחרטה ובתשוקה ובאופן שבו הם משפיעים זה על זה ומהדהדים זה את זה. מחברו, ג'וליאן בארנס, הנמנה עם השורה הראשונה של הסופרים בני זמננו, פירסם עד היום ארבעה־עשר ספרים ותורגם ליותר משלושים שפות.

ספרים נוספים שיכולים לעניין אותך

ביקורות

אריק גלסנר 15-05-2012

על "תחושה של סוף", ידיעות אחרונות, 7 לילות

קישור למקור

הדסה וולמן 16-10-2012

בראייה לאחור, הארץ ספרים

קישור למקור

שגיא גרין 10-06-2017

סיפור משא

אולי החלקים היפים והחכמים ביותר בספר היפה והחכם הזה הם אלו שבהם בארנס מתלבט ארוכות ועמוקות בשאלה ממה מורכבים הזיכרונות שלנו: "ההיסטוריה איננה השקרים של המנצחים", אומר טוני במקום אחד, "היא בעיקר זיכרונותיהם של השורדים, שרובם אינם מנצחים אף לא מנוצחים". וכפי שיש לנו נוסטלגיה לזיכרונות נעימים עלינו לפתח גם נוסטלגיה לכאב, הוא אומר במקום אחר; ו"מה שנשאר בסופו של דבר בזיכרון לא תמיד הוא מה שראינו בעינינו", הוא קובע כאן; ו"כמה פעמים אנחנו מספרים את סיפור חיינו?" הוא תוהה שם, "כמה פעמים אנחנו מתאימים, מקשטים, עורכים קיצורים ערמומיים, וככל שהחיים מתמשכים, מתמעטים בסביבתנו מי שיכולים לערער על תיאורנו, להזכיר שהחיים אינם חיינו, אלא רק הסיפור שסיפרנו על חיינו. סיפור שסופר לזולתנו, אבל – בעיקר – לעצמנו".

הנייר

פרטים אודות הספר