• חפשו אותנו גם ב:
מזל קטן
דיגיטלי
30
 
הצצה בספר
הוספה למועדפים
לשמירה במועדפים יש לבצע כניסה לאתר

מתאים לקריאה ב:

אפליקציית הליקון בלבד

מזל קטן

אישה חוזרת מגלוּת מרצון בארצות–הברית לעיירתה שבארגנטינה, אל המקום שפעם קראה לו בית. עשרים שנה עברו, והיא לא נראית ולא נשמעת כמו אותה אישה. אפילו שמה, המבטא שלה וצבע עיניה השתנו. הריחוק הפסיכולוגי שהתפתח בתודעתה והפרספקטיבה שנוצרה מעצם חלוף הזמן, מאפשרים לה לשוב למקום ההוא, למוקד ייסוריה.
האם מתאפשר לאדם להחזיר לעצמו את הזמן שאבד? האם יכולה אישה לשנות או לתקן חיים שתוּעלו לסמטאות הבריחה? קלאודיה פיניירו מעזה לשאול זאת – את שאלת השיבה שמלווה את הספרות מראשיתה – וטוֹוה את הסיפור בביטחון ספרותי, בדייקנות, במלאכה איטית, ביד יוצרת שאינה רועדת. זוהי פרוזה אינטימית ונוקבת, הכולאת את הקוראים בעלילה שמוצאה במילה האחרונה של הרומן.
מזל קטן הוא “מותחן מלודרמטי" מלא עוצמה. עוצמה שטמונה באופן בניית הסיפור והדמויות, בפיזור הרמזים, בשתילת סודות, וברגשות כנים שמסופרים ללא ה"בושה" המאפיינת ספרות שאוהבת לכנות את עצמה “גבוהה". זהו סיפור על עיירה משעממת ועל מעמד ביניים משעמם. יצירה שבה מדברת אישה רגילה, מדבר הנוף השטוח. התוצאה היא רומן שאי אפשר להסיט ממנו את המבט. במזל קטן מגיע הכישרון הסיפורי של פיניירו – שנחשף לראשונה לקוראי עברית ב"האלמנות של ימי חמישי" ו"אלנה יודעת" – לשיאו.

“היצ'קוק הוא אישה שמתגוררת בבואנוס איירס." אנטוניוד'וריקו, “קוריירה דה לה סרה"
“עלילותיה מכשפות בחוכמתן" נטיאס נספולו, “אל מונדו"
“קולה של קלאודיה עשויה משי. אבל משי מחודד." גבריאלה גוטיירס
“אומרים באיטליה שאלפרד היצ'קוק לא מת, וחי בתוך גופה של גברת ארגנטינאית. הלוואי שהיו בחיקנו שתיים או שלוש קלאודיה פיניירו!" מרגה נלקן

קלאודיה פיניירו

קלאודיה פיניירו

במקום השלישי ברשימת הסופרים הארגנטינאים המתורגמים בעולם, אחרי בורחס וקורטאסר, והראשונה מבין הסופרים החיים, קלאודיה פיניירו (1960), נולדה בבורסאקו שבבואנוס איירס רבתי, בכפר קטן שם כולם מכירים את כולם. אף שמגיל צעיר נמשכה פיניירו לכתיבה, היא למדה סוציולוגיה, אך בשל פעולת הדיקטטורה שסגרה את החוג ב– 1978 , למדה לבסוף חשבונאות. היא עבדה כרואת חשבון כמעט עשר שנים, עד לרגע אחד של הארה שהיא זוכרת היטב: “במטוס לסאו פאולו, בנסיעת עבודה, נתקלתי במודעה בעיתון על תחרות רומנים. לקחתי חופש מעבודתי וכתבתי." היא לא זכתה בתחרות אך הגיעה לגמר, וכתב היד ההוא כנראה יישאר במגירה. לאחר מכן התמחתה בכתיבת תסריטים, סגנון שלדבריה משפיע עליה עד היום. ההצלחה המסחררת הגיעה עם הרומן “האלמנות של ימי חמישי"(2005), ומאז פיניירו מפרסמת רומן מדי שנתיים: תהליך היצירה מסתיים אצלה בשנה זוגית והרומן רואה אור בשנה אי–זוגית. מקצבי הכתיבה והפרסום הפכו אצלה לאמונה טפלה. ספריה של קלאודיה פיניירו מתקבלים בהצלחה בקרב הקוראים והמבקרים בשפות אחרות. כתיבתה – היא מגדירה אותה כ"צורך אונטולוגי" – משקפת השפעה מובהקת של מנואל פואיג, אך מבורחס אימצה את האמונה בכך ש"האמת היא הבדיון". קלאודיה פיניירו פרסמה עד כה 12 ספרים שתורגמו ל– 23 שפות. היא זכתה בפרסים ספרותיים רבים, מקומיים ובינלאומיים. ספריה “האלמנות של ימי חמישי" ו"אלנה יודעת" ראו אור בעברית בסדרת "ליברו" בהוצאת כתר. “מזל קטן" הוא ספרה החדש, שראה אור ב– 2015 ותורגם לעברית כמעט מיד.

ספרים נוספים שיכולים לעניין אותך

ביקורות

יונתן גרוסמן 28-11-2016

מזל טלה: קלאודיה פיניירו מציבה ב"מזל קטן", שוב, מראה מול החברה בארגנטינה, וואלה!

גם הפעם פיניירו לא מאכזבת, וממשיכה לחזק את מעמדה כאחד הקולות המקוריים והמעניינים יותר שפועלים כיום בספרות הדרום אמריקאית בפרט והבינלאומית בכלל.

קישור למקור

ניסים כץ 30-12-2016

סיכום סוף שנת 2016: הספרים המומלצים שלי (או בקיצור: מה עשה לי את זה השנה), יקום תרבות

ספר הטוב והמרגש ביותר שקראתי השנה. את הספר קראתי במהלך חופשה. זהו ספר מרגש בצורה בלתי-רגילה, הגורם לכאב בטן לאורך כל הקריאה שלו, ובעיקר בסופו. אישה חוזרת מגלות מרצון מארצות הברית לעיירה בארגנטינה, שבה חוותה טרגדיה חברתית נוראית, שבעקבותיה נאלצה לנטוש את בעלה ואת הילד שלה. עשרים שנה עברו מאז, והיא לא נראית ובעיקר לא נשמעת אותו הדבר. היא חוזרת לתופת, למוקד ייסוריה, ולגיהינום הפרטי שלה, כדי למצוא גאולה ותשובות. האם היא תזכה בזה? אמנם כתוב על גב הספר שהוא "מותחן מלודרמטי", אבל לדידי זהו ספר טרגי שכל אישה ואימא צריכות לקרוא. הכתיבה נפלאה וקולחת, אבל חותכת כמו סכין. פנינה. לא להחמיץ.

קישור למקור

קרן דותן 30-01-2017

"מזל קטן": אמא אוהבת, אמא עוזבת, הארץ ספרים

אם כתיבתה של פיניירו חסרה את "ה'בושה' המאפיינת ספרות שאוהבת לכנות את עצמה 'גבוהה'", זה משום שהיא לא כותבת דבר מהבלתי ניתן לכתיבה, מהבזוי והמושתק. הקול הישיר, הגלוי, השובה לב של המספרת הוא כתב הגנה מנומק יותר מאשר הוא מונולוג פנימי — הספר נותר ללא שתיקות, ללא בושה; ספר שכל כולו חותר לגילוי הסיבה לנטישה האמהית, ובסופו של דבר מותיר את השאלה על הנטישה בעינה בעודו מתרץ אותה בכל מיני צירופי מקרים של חוסר מזל.

קישור למקור

פרטים אודות הספר