• חפשו אותנו גם ב:
קבצנים וגאים
דיגיטלי
39
 
הצצה בספר
הוספה למועדפים
לשמירה במועדפים יש לבצע כניסה לאתר

מתאים לקריאה ב:

אפליקציית הליקון
קורא דיגיטלי קינדל
קורא דיגיטלי קינדל

קבצנים וגאים

"הוא הרגיש לגמרי מאושר. זה היה תמיד אותו הדבר: אותה פליאה שחש נוכח הקלות האבסורדית של החיים. הכל היה קל והבלותי. די היה לו להביט סביבו כדי להשתכנע. בעוני שרחש סביבו לא היה שום דבר טראגי; הוא נדמָה כאוצֵר בקרבו שפע מסתורי, מטמונים של עושר שאיש לא ראה כמותם ולא שיער את קיומם".
בקהיר של שנות הארבעים מחליט הפרופסור המכובד גוֹהאר לוותר על מעמדו ורכושו ולחיות חיי קבצן חופשיים ומאושרים. יחד עם שני רעיו, משורר-הרחוב יֶגֶן והמהפכן הבטלן אֶלכּוֹרדי, הוא מבלה את ימיו בשיטוט ברחובות ההומים, ברביצה בבתי-קפה ובלעיסת חשיש; את המעט הנחוץ לו לקיומו הוא מרוויח כלבלר ומנהל-חשבונות בבית-בושת עממי. אך ברגע של טירוף מתערערת שלוות הקיום הזה, וגוהאר הופך לנרדף על-ידי החוק. קצין המשטרה נור אֶלדִין, המופקד על החקירה, הולך ומהדק סביבו את הטבעת, אך גם סדרי קיומו של נציג השלטון מתערערים במפגש עם הדלות הקיצונית, המאושרת בחלקה ולועגת לכל שררה שהיא.

'קבצנים וגאים' נחשב ליצירת המופת של הסופר המצרי-צרפתי אלבר קוֹסֶרי, שבדומה לגיבורו גוהאר בחר לחיות חיי עצלות וחירות, והתגורר רוב חייו הארוכים בחדר מלון קטן בגדה השמאלית בפאריז. הרומאנים שלו, הכתובים בצרפתית אך מתרחשים בשכונות העממיות של קהיר, הם תופעה ייחודית בספרות הצרפתית המודרנית. עם השנים זכתה כתיבתו לקהל מעריצים גדל והולך, בזכות ההומור והסגנון המיוחדים לה, החיבור שהיא עושה בין מזרח ומערב, והרוח המהפכנית השורה עליה, רוח שאינה סוערת ואינה מצליפה, אלא חותרת בחדווה תחת היסודות העמוקים של מוסכמות החברה.
"אני כותב", אמר קוֹסרי, "כדי שמחר מישהו יקרא אותי ולא ילך לעבודה".
זוהי יצירה ראשונה של אלבר קוֹסֶרי המתורגמת לעברית.

אלבר קוסרי

אלבר קוסרי

נולד ב־1913 בקהיר, למשפחה של בעלי־אדמות שאיש לא עבד בה אף יום בחייו. כבן לבורגנות הפרנקופילית של קהיר, למד במוסדות חינוך צרפתיים, והשפה הצרפתית היתה שגורה בפיו. בשנות השלושים ביקר כמה פעמים בפאריז ושהה בה כמה חודשים, לכאורה לשם לימודים, שאותם זנח עד מהרה. ב־1945 היגר לפאריז באופן סופי. בשנותיו הראשונות שם שכר לו דירת חדר במוֹנמַרטְר, אך הדרך הארוכה שהיה עליו לעשות מן הגדה השמאלית בתום בילויי הלילה, והטיפוס במעלה גבעת מונמרטר, עייפו אותו, והוא העדיף לשכור חדר במלון לואיזיאנה הצנוע שברובע סן־זֶ'רמן־דֶה־פְּרֶה. בחדר המלון הזה נשאר לגור עד יום מותו. קוסרי הצעיר הסתופף בחוגי הבוהמה של סן־ז'רמן־דה־פְּרֶה, לבה הפועם־בקצב־הג'אז של פאריז האינטלקטואלית בשנות החמישים והשישים. עם חבריו ומכריו נמנו בין השאר ז'אן־פול סארטר, אלבר קאמי, אלברטו ג'אקוֹמֶטי, ז'ורז' מוּסטָאקי, ז'ולייט גרֶקוֹ וז'אן זֶ'נֶה. עם השנים ירד סן־ז'רמן־דה־פְּרֶה מגדולתו הבוהמית והפך לאזור יוקרתי, מצוחצח ומתויר. קוסרי תיעב עכשיו את הרובע שהיה פעם כה אהוב עליו, אך המשיך לגור בחדרו שבמלון לואיזיאנה, העירום מחפצים ומרכוש, ולצאת מדי צהריים לרחוב ולבתי־הקפה בלבושו המוקפד, מבושם ומסורק למשעי, עם מטפחת בכיס המקטורן, ועניבת משי לצווארו, כשריד אחרון לעולם שהיה ואיננו עוד. ספריו המעטים ראו אור בהוצאות קטנות, הרחק מעין הציבור הרחב, והיו מוכרים רק לקומץ יודעי ח"ן ולאי־אלה מעריצים, שבדומה לחסידיו של גוהאר הבדיוני ראו בו מעין גורו של דרך חיים אחרת. בצעירותו אומנם פרשו עליו את חסותם סופרים נודעים כמו אלבר קאמי והנרי מילר (שאף ניסה להביא לפרסום סיפורים שלו בארצות־הברית), אך הוא היה ונשאר "סופר של סופרים", הרחק מן התהילה שזכו לה רבים מחבריו – דבר שמן־הסתם היה לגמרי לרוחו. רק בשנות התשעים החל מו"ל גדול יותר, ז'וֹאֶל לוֹסְפֶלד, להוציא לאור מחדש את כל כתביו, והם הגיעו לציבור רחב יותר והעניקו לו הכרה ספרותית מאוחרת כאחד החשובים בסופרים הכותבים צרפתית, "ווֹלטר של הנילוס". יצירתו של אלבר קוסרי מונה בסך־הכל קובץ סיפורים מוקדם ושבעה רומאנים קצרים. רובם ככולם מתרחשים בקהיר, בקרב דלת־העם, ובמרכזם עומדת לרוב חבורת גברים, שבדרך סבילה והומוריסטית קוראת תיגר על מרותם של השלטון המדכא ושל החברה המודרנית. הרומאן המייצג באופן המובהק ביותר את כתיבתו של קוסרי, ונחשב ליצירת המופת שלו, הוא 'קבצנים וגאים'. מתוך אחרית הדבר לספר

ספרים נוספים שיכולים לעניין אותך

ביקורות

אריק גלסנר 02-12-2016

הזכות לעצלות, ידיעות אחרונות

זה רומן טוב מאוד ומקומם מאוד. הוא טוב מאוד למרות שהוא מקומם מאוד, וגם בגלל שהוא מקומם מאוד. כלומר, בגלל שמבוטאת בו עמדה מקוממת, אך מנוסחת בכוח, בתבונה, שמכריחה את הקורא להתעמת איתה, להתנגד לה.

קישור למקור

מיטל שרון 16-07-2017

קבצנים וגאים

ובכל זאת, קשה להתנגד לקוסרי. ראשית משום שהמציאות עצמה לפעמים בהחלט קשה וכל דבר שמאפשר לברוח ממנה בכזו נעימות ועצלות הוא בהחלט ברכה. שנית, משום שקוסרי הוא סופר רב קסם. הוא מצייר דמויות אמינות בקלות ובמהירות, והוא נהנה להתבדח עם הקוראות שלו על שלל נושאים כמו גדם-איש (לא המצאתי!) בלי ידיים ורגליים שזעקות העונג של אשתו בזמן הסקס נשמעות עד לשכנים, כמו זונה חולת שחפת ששמה ללעג פקיד ממשלתי, כמו בית מלון שבו אין מספיק שמיכות חמות כדי לכסות את כל האורחים, וכמו חוקר משטרה שמוטרד מטיב העוגות שמוגשות בבית הקפה הרחוק מהעין בו הוא נפגש עם מאהבו הסודי לעתיד. שלישית, משום שבסוף הספר לא נותר עוד אדם אחד חסין מפני כוח המשיכה של הבטלה. הקסם הזה הופך את הספר הזה לתענוג אמיתי, גם אם השיטה הזאת, של הימנעות אזרחית, לא נראית כמי שתוכיח את עצמה באמת. אז במקום ללכת לעבודה מחר, תקראו.

החיים עצמם

פרטים אודות הספר