• חפשו אותנו גם ב:
הביתה
דיגיטלי
50
 
הצצה בספר
הוספה למועדפים
לשמירה במועדפים יש לבצע כניסה לאתר

מתאים לקריאה ב:

אפליקציית הליקון
קורא דיגיטלי קינדל
קורא דיגיטלי קינדל

הביתה

הביתה הוא הרומאן העשירי של טוני מוריסון, כלת פרס נובל לספרות (1993), המחברת של 'חמדת', 'העין הכי כחולה', 'גן-עדן' ו'חסד' הבלתי-נשכחים. רומאן חדש של מוריסון שב ומזכיר לנו בכל עמוד עד כמה היא פשוט יודעת לכתוב, להוליך טקסט בתנופה שמעטים מסוגלים לה.

הביתה מחזיר אותנו לארצות-הברית הקשה של ראשית שנות החמישים של המאה הקודמת, ארצות-הברית של מלחמת קוריאה, של הפרנויה המקרתיסטית האנטי-קומוניסטית ושל האלימות הגזענית המבעבעת: על אף אחת מדמויות הספר לא נאמר בו מה צבע עורה, די לנו במצבים שאליהם נקלעת הדמות כדי לדעת זאת.

פרנק מָאני בן ה-24 הוחזר משירותו הצבאי בקוריאה חבול נפשית, הלוּם קרב. שני חברי הילדות הקרובים שלו, שאיתם התגייס בתקווה שחיי שלושתם ישתנו, נהרגו לידו. ללוֹטוּס, ג'ורג'יה, המקום שכוח-האל שבו חי לפני הגיוס, הוא אינו מתכוון לחזור, מה יש לו לחפש שם? גם אמו ואביו כבר אינם חיים. זר הוא מסתובב בעיר סיאטל קרוב לשנה, מטורף למחצה, רדוף התקפי חרדה לא נשלטים, תיעוב עצמי ורוחות-רפאים של תמונות חוזרות. כל דבר מזכיר לו משהו טעון בכאב, והאבל העמוק שלו על מות חבריו מכסה, כמסתבר, על מעשים מקוריאה, שאינו מעז לזכור.

אבל מכתב שהוא מקבל – "בוא מהר. היא תהיה מתה אם תתמהמה" – מוציא אותו מן השיתוק הנפשי שלו. הוא יוצא דרומה, לג'ורג'יה, להציל את חיי אחותו בת העשרים, האדם היחיד שנותר לו בעולם, זו שעד לפני ארבע שנים הוא היה לה הן אם, הן אב, הן מדריך ומגן.

המסע אל אחותו ואחר-כך הביתה ללוֹטוּס – המתנהל בטוּרים גבוהים ונגדש אירועים קיצוניים – הוא לא רק מסעו של פצוע הנפש החוזר לחיים, אלא גם מסע שאירועיו מביאים את פרנק להתמודד עם הזיכרונות המושכחים שלו ולשנות את מה שנראה לו כאמת. לכאורה כותבת מוריסון כמספרת כל-יודעת, אבל האמיתוֹת שבידה זמניוֹת, פרנק קורא עליהן תיגר שוב ושוב: "את יכולה להמשיך לכתוב. אבל אני חושב שאת צריכה לדעת את האמת". האמת הזאת תאפשר לו לקחת אחריות על חייו, לעמוד זקוף, לא להיות תלוי באחרים בתפיסת הערך העצמי. "בוא אח. נלך הביתה", אומרת לו אחותו, והבית אינו סתם מקום, הוא תחושת-עולם.

טוני מוריסון

טוני מוריסון

טוני מוריסון נולדה ב-1931 בעיירה לוריין (Lorain) במדינת אוהיו בארצות הברית. ספריה של מוריסון עוסקים רבות בחברה האפרו-אמריקאית בארצות הברית, באנשים שחוו השפלה ודיכוי על ידי החברה הגזענית ובתוך המשפחה. את ספרה הראשון "The Bluest Eye" (העין הכחולה ביותר) פרסמה בשנת 1970. זהו סיפורה של נערה שחייה נהרסו בגלל החברה הגזענית והאלימה שבה היא חיה. את הספר "שיר השירים" ("Song of Solomon") פרסמה בשנת 1977. ספר זה זיכה אותה בפרס הספר הלאומי (National Book Award) והעמיד אותה בשורה הראשונה של הסופרים בארצות הברית. זהו סיפורו של איש המעמד הבינוני המשיג הכרה עצמית תוך גילוי שורשיו: אפרו-אמריקאי כפרי. הספר "חמדת" ("Beloved”) שהתפרסם בשנת 1987, זיכה אותה בפרס פוליצר היוקרתי שנה לאחר מכן. הספר דן בצורה נוקבת באהבת אם, רצח ודיכוי בתקופת עבדות השחורים בארצות הברית. בשנת 1992 פרסמה את הספר "ג'אז" ("Jazz") המספר על אהבה ורצח ברובע הארלם בשנות השלושים של המאה ה-20. בנוסף כתבה ספרי ילדים (עם בנה סלייד), מחזה בשם "Dreaming Emmett" שהוצג בשנת 1986, מחרוזת השירים "Honey and Me" שפורסמה ב-1992 וגם אופרה בשם "Margaret Garner" בשנת 2003.

ספרים נוספים שיכולים לעניין אותך

ביקורות

 00-00-2000

ביקורות מתוך נוריתה

ביקורת של שניר פלג על הביתה טוני מוריסון היא סופרת מעולה זה הספר השלישי שאני קורא שלה אחרי העין הכי כחולה וחמדת המצמררים והחזקים. הכתיבה שלה מלאת כאב ורגש ומלאת מסתורין לפעמים אני מרגיש כקורא שלא הכל מובן לי ואני צריך לחפש ולברור בנפשותיהן של הדמויות בסיפור וגם בתוך עצמי על מנת להגיע לתובנות האמיתיות....

קישור למקור

אריק גלסנר "7 לילות" של "ידיעות אחרונות" 28-06-2014

על "הביתה", של טוני מוריסון, הוצאת "הספרייה החדשה" (מאנגלית: אלינוער ברגר)

זה רומן הגון של סופרת טובה. לא רומן אלפיניסטי מרקיע שחקים של סופרת נובליסטית. באופן פרדוקסלי מעט, יש דבר מה מרשים ביכולת ובמוכנות של סופרת מעוטרת, שזכתה כבר בנובל ודי מזמן, לכתוב רומן טוב לא יומרני, אם כי גם כזה שאכן אין בו במה להתיימר ולהתייהר.

קישור למקור

מוטי פוגל - טים אאוט 15-07-2014

החלום האמריקאי: טוני מוריסון חוזרת לשנות ה-50

השורה התחתונה: על שחורים ולבנים ועל איך אפשר לכתוב סיפור ייצוגי שבו לחייו של הפרט יש משמעות.

קישור למקור

פרטים אודות הספר