• חפשו אותנו גם ב:
דיגיטלי
17.4
29.00
הצצה בספר

מתאים לקריאה ב:

אפליקציית הליקון
קורא דיגיטלי קינדל
קורא דיגיטלי קינדל

דרך הייסורים של הגוף

ליספקטור, הסופרת הברזילאית־יהודייה, היא "קוסמת שמהפנטת את הקוראים"; היא "מגדולי המספרים בכל הזמנים" – כך אִפיינו אותה המבקרים בארץ לאחר שהופיעו שניים מספריה בעברית (בספריה החדשה). והמבקרת הפמיניסטית הלן סיקסו כתבה עליה ספר שבו טענה שהיא "הסופרת הגדולה ביותר במאה העשרים", הניצבת "במדרגה אחת עם קפקא". והנה – במאי 1974, בשיא תהילתה בברזיל, שלוש שנים לפני שכתבה על ערש־דווי את הנובלה 'שעת הכוכב', יצירת המופת האחרונה שלה, מפרסמת ליספקטור 13 מעֵין־סיפורים, שאת כולם כתבה לדבריה תוך ימים אחדים, לפי הזמנת העורך שלה. זה ספרון שהיא מכריזה עליו בפתחו שהוא "זבל" ולא ספרות, וכי תתבייש אם ילדיה יקראו אותו.
האנטי־סיפורים הפרובוקטיביים האלה קוראים תיגר על הפוריטניוּת, על התקינות הספרותית ועל התקינות הפוליטית־מגדרית כאחד. הם גם מתגרים במי שמייחסים חשיבות גדולה מדי לספרות (חשובים ממנה החיים).

הספר נראה כמין פארודיה מקניטה על כתיבה פורנוגרפית מצד אחד, ועל סיפורים עשויים היטב (בנוסח 'דבלינאים' של ג'ויס, או סיפורי אימה של פו) מצד אחר.

ליספקטור מתפרעת. שורת נשים, שרובן מוסרניות וחסודות, קורסות תחת הפֶּרֶץ של מיניותן המדוכאת ושל דחפיהן הבלתי־נשלטים. עצמיותן מתורגמת כל־כולה לדרישותיו האכזריות של הגוף, לייסורי הבשר הכָּמֵהַּ להתענג, אפילו להיאנס.

"אם אטלפן אל עצמי" אומרת ליספקטור, "אשמע רק צליל עצוב של תפוס". וכשהבתולה האירית, שמרוב צניעות אינה מתקלחת עירומה, שוכבת לבסוף (לדעתה) עם חייזר, וכתוצאה מכך מחליטה להתחיל לעמוד ברחוב ולהביא אליה לחדר גברים, היא מתירה את תפארת שערה הג'ינג'י, ואז היא "דמתה ליללה".

הסיפורים הללו נבזקים בלי הרף בהבחנות ובדימויים מצמררים, הפותחים מאחורי השעשוע שבהם חלל תהודה של עצב גדול, כזה שרק סופרת כליספקטור יכולה לעצב.

קלאריס ליספקטור

קלאריס ליספקטור

קלריס ליספקטור נולדה ב-1920 בעיר צ'צ'לניק שבאוקראינה, למשפחה יהודית שהיגרה יחד אתה לברזיל בעודה פעוטה והביאה עמה לארץ החדשה גם את היידיש. בילדותה התגוררה ברסיפה, בירת פרנמבוקו, אך בגיל 12 עקרה המשפחה לריו דה ז'ניירו. ליספקטור למדה משפטים, אם כי לא עסקה בעריכת דין, ועד 1960 שהתה עם בעלה הדיפלומט תקופות ארוכות מחוץ לברזיל. באותה שנה שבה להתגורר בריו דה ז'ניירו, שבה נפטרה מסרטן ב-1977, יום אחד לפני יום הולדתה ה-57. הרומן הראשון של ליספקטור, "קרוב ללב הפראי", יצא לאור בשנת 1944, והייתה בו חדשנות גדולה: הספרות הברזילאית של אותה תקופה עסקה בעיקר בחייהן של דמויות קשות-יום, מציאותיות לגמרי ונטועות במחוזות השונים של ברזיל. הרומן של ליספקטור, לעומת זאת, הוא אקזיסטנציאליסטי. הדמויות בדיוניות, הסגנון קטוע, ג'יימס-ג'ויסי או וירג'יניה-וולפי משהו; היה מי שאמר, בעקבות זאת, כי את הספרות הברזילאית צריך לחלק למה שקדם לליספקטור ולמה שבא אחריה. בשנת 1960 פורסם קובץ סיפוריה "קשרי משפחה", ששנים אחר כך תורגם גם לעברית ויצא לאור יחד עם יצירה מאוחרת ואופיינית פחות, "שעת הכוכב". "שעת הכוכב" - אפילו שמה של הנובלה נושא אתו את ההומור השחור הטיפוסי כל כך לליספקטור - מספר את סיפורה של מכביה, המהגרת מן הצפון העני לריו דה ז'ניירו שבה בכוונתה למות. לעברית תורגם גם קובץ הסיפורים "אושר סמוי". יצירתה של ליספקטור עוסקת ברגעים בחיי דמויותיה, לכאורה רגעים קטנים, שהאירועים המתוארים בהם הם כמעט חסרי חשיבות; אך, לאמיתו של דבר, ההתרחשות הפנימית והאינטימית היא אינטנסיבית מאוד, והרגשות האנושיים המורכבים פועלים בה בעוצמה רבה; אותם רגעים קטנים מכריעים, איפוא, את גורלן של הדמויות, ומעצבים אותו. מכתביה של ליספקטור לבנה, שעוררו עניין ספרותי, יצאו לאור בשנים 2001 ו-2002, שנים לאחר מותה.

ספרים נוספים שיכולים לעניין אותך

ביקורות

רות אלמוג 01-02-2016

"דרך הייסורים של הגוף" מעניק רגעים של אושר, הארץ

כשסיימתי לקרוא את "דרך הייסורים של הגוף", קובץ סיפורים קצרים מאת קלאריס ליספקטור, נחלצה מפי בקול רם המלה: "גאוני!". אמרתי לעצמי את המלה בתדהמה, באי אמון, כאילו זה בלתי אפשרי, כאילו זה לא צפוי, שהרי אני מכירה את כתיבתה של קלאריס ליספקטור מכבר. רק אחר כך התחלתי לחשוב והגעתי עד מהרה למסקנה שלא ניתן להסביר או להבהיר את תגובתי. חשבתי על הרעננות ועל החירות שיש בסיפורים הקצרים האלה שכמו אין בהם כל מאומה, שבוודאי לא זכרתי אחרי שסיימתי לקרוא לבד מזאת שהמחברת חשבה אותם לזבל. האמנם? לא זכרתי כי אין לזיכרון כמעט במה להיאחז. לכן התחלתי לקרוא אותו מחדש, למן ההתחלה.

קישור למקור

פרטים אודות הספר