• חפשו אותנו גם ב:
החברה הגאונה
דיגיטלי
42
הצצה בספר

מתאים לקריאה ב:

אפליקציית הליקון
קורא דיגיטלי קינדל
קורא דיגיטלי קינדל

החברה הגאונה

לִילָה צֶ'רוּלוֹ, ילידת 1944, בתו של הסנדלר שלא יצאה כל חייה מתחומי נאפולי, נעלמת בגיל 66, ונעלמים כל חפציה ומסמכיה, לאחר שאף גזרה את עצמה מכל התצלומים שבהם הופיעה עם בנה. היא הגשימה בהגזמה אופיינית את רצונה להתנדף ולמחוק את כל החיים שהותירה מאחוריה – והמעשה הרגיז מאוד את אֶלֶנה גְרֶקוֹ, בתו של השוער בעירייה, בת־גילה וחברת־הנפש שלה כמעט 60 שנה. כמין נקמה מתיישבת אֶלנה, שהיא כבר סופרת, לכתוב כל פרט מסיפורן של השתיים, זו מול זו, לאורך כל השנים.

התוצאה המהפנטת היא מסע בן למעלה מ־1,800 עמודים, טֶטרלוגיית הרומאנים הנפוליטניים של אֶלֶנה פרנטה (שם בדוי), ההולכים ונדפסים ב־19 ארצות. אלה ארבעה רומאנים שזכו לאהדה גורפת כזאת של הביקורת והקוראים באירופה ובארה"ב, עד כי כבר נמצאו מי שדיברו על "פרנטה־מאניה". "שום דבר דומה לזה לא נדפס מעולם קודם לכן", כתב ה'גרדיאן' הבריטי; "פרנטה היא אחת מכותבי הרומאנים הגדולים של זמננו", כתב ה'ניו־יורק טיימס'; מחזור הרומאנים הנפוליטניים שלה הוא "הרומאן האיטלקי הגדול של דורהּ, ארצהּ, זמנהּ", כתב 'איל מניפסטו' האיטלקי.

ב'החבֵרה הגאונה', הרומאן הראשון במחזור, העלילות המותנות זו בזו של לִילה ואֶלנה, מגיל שש עד למעלה משש־עשרה, נטועות בַּסגירות של השכונה הנפוליטנית הנידחת, כלא של נחשלוּת, גסות, איסורים ואלימות, שהשתיים ישאפו, לאורך כל חייהן, לחרוג ממנו ולהינתק מן העבר החשוך שלו. שתיהן חיות בבועה, שכל מה שמתחולל בשנות ה־50 באיטליה ובעולם בקושי חודר אליה, אף שמדובר בילדות מחוננות שקוראות את 'אַינֵאִיס' במקור, ואת דוסטוייבסקי וטולסטוי.

מי משתי החברות היא "הגאונה"? האם זו לִילה, שאינה לומדת מעבר לחמש שנות לימוד, אך מתוך תחרות עם אֶלנה כמו ממשיכה בבית־ספר חשאי ומלמדת את עצמה לטינית ויוונית ואנגלית, קוראת את מחצית הספרייה המקומית, ובגיל 12 מעצבת נעליים מסוגים שלא ראתה מעולם? לִילה הנחושה והנועזת, חסרת הרסן, שחריפותה היא כמו הכשת־נחש? ושמא זו אֶלנה השקדנית והמלומדת, האחת מן השתיים שתגיע רחוק ותהפוך להיות סופרת, מי שבעיני לִילה־עצמה היא החברה הגאונה שלה?

בסיפור הנערוּת, הסובב סביב התהפוכות של פרשת נעליים מסועפת (סיפור סינדרלה מהופך), מעוצב ב'החברה הגאונה' קשר ייחודי בין שתי ילדות־נערות בהיקף ובעומק רגשי חסרי תקדים. כל אחת מן השתיים פינתה מקום בתוכה לחברתה, והיא חווה את עצמה לעומת האחרת, שואלת 'מה אני לגביה', ומגבשת את זהותה – מתוך תחרות, קנאה והיקסמות – לנוכח מבטה המדומיין של החבֵרה. המבט של זו הוא שמזריק משמעות ואנרגיה למציאות. אשה המרתכת את פיסות זהותה מול זולת היה הנושא החוזר של פרנטה גם ברומאנים הקודמים שלה, אך כאן לפנינו לא מצב משברי, אלא רוחב נשימה של חיים שלמים.

'החברה הגאונה' מגיע לסיום זמני שבו התפלגו חיי השתיים, כי לִילה כביכול כלאה את עצמה במעֵין כלוב המטיל עליה את צלו. אבל אין צורה שתוכל להכיל את לִילה באופן סופי. לפי מה שרואה מבטה הנדהם והמנפץ בשורות האחרונות של הרומאן, ברור שבקרוב היא תשבור שוב את הכל.הרומאנים הקודמים של פרנטה (שכולם תורגמו בספריה החדשה): 'אהבה מטרידה'; 'ימי הנטישה'; 'הבת האפלה'.

אלנה פרנטה

אלנה פרנטה

"אלנה פרנטה" הוא שמה הבדוי של סופרת איטלקייה ילידת נפולי שזהותה נותרה עלומה מאז שפרסמה את ספרה הראשון, ב-1992. כל שידוע עליה, מלבד מה שניתן לשער מן הספרים שכתבה, הוא שלמדה לימודים קלאסיים. ארבעת "הרומאנים הנפוליטניים" הם מבחינתה רומאן אחד בארבעה כרכים, הרומאן הרביעי שלה. ספריה זכו בפרסים ספרותיים רבים, ובאהדה רחבת-היקף של קוראים באיטליה ומחוץ לה.

ספרים נוספים שיכולים לעניין אותך

ביקורות

עמיחי שלו 25-08-2015

ה-BFF של אלנה פרנטה, ynet

קישור למקור

אריק גלסנר  28-08-2015

על "החברה הגאונה", ידיעות אחרונות, 7 לילות (ב"מבקר חופשי")

קישור למקור

שירה סתיו 30-09-2015

הזהות המשוכללת של אלנה פֶרַנְטֶה, הארץ

אחרי ארבעה רומנים בעברית אפשר כבר לזהות את קולה של פרנטה ואת קווי האופי הבולטים בפואטיקה שלה — הדחוסה, האפלה, המטרידה. באחת הסצינות הראשונות ברומן מספרת אלנה איך לקחה ממנה לילה בת השש את הבובה שלה והשליכה אותה אל מרתף מבעד לחרך מאובק וחלוד. לאחר שאלנה נוקמת בה מיד ומשליכה גם את בובתה של לילה דרך הסורג, יורדות השתיים אל המרתף הלח והאפל, המפיל אימה, לחפש את הבובות. משהו בירידה המפחידה הזאת אל לועה השחור של מערה, בכניסה הזאת אל תוך חלל סודי, מואר קלושות, מבעד פתח צר, שבו חפצים יומיומיים נעשים זרים, כהים ומאיימים, מאפיין גם את חוויית הקריאה בפרנטה; הוא דומה לכניסה אל תוך הרומנים שלה, המיטיבים לקלוט, כמו שתי הילדות, "את הפינות השחורות, את התחושות הכבושות, הקרובות תמיד להתפוצץ". הגיבורות והמספרות של פרנטה הן נשים נפוליטניות המנסות להיחלץ, בדרכים שונות, מפתיעות ויצירתיות לעתים, מכבלי העבר, המשפחה, תרבות החיים הנפוליטנית המכבידה; חוּמהּ, צפיפותה, דלותה וגסותה מחניקים ומעיקים על רוחן. יש הרבה מן המשותף בין ספריה השונים, היורדים כולם אל עומק הסבך של יחסי הקירבה, המשפחה, האימהוּת, ובעיקר חשיבותם ומורכבותם של קשרים בין נשים. אך בספר "החברה הגאונה" יש משהו שלא היה ברומנים הקודמים — סיפור התבגרות, הנצמד באמינות אל פרטי חייהן והתפתחותן הפיזית והנפשית של נערות בנפולי של שנות ה–50. במובן זה, הוא קל יותר לעיכול ומרווח יותר יחסית לספריה הקודמים, העזים והחריפים, לעתים עד להדהים. ואולי, פשוט, מספר לספר, התרגלתי לפרנטה.

קישור למקור

מיז קיי 10-02-2016

במקום הקדמה, ודיסקליימר כמקובל, הנייר

אז האם מופרך להניח בתשובה לשאלה מי כותבת את הסיפור הזה, שהתשובה היא שתיהן? שהידיים ידי אלנה, אבל הקול הוא קולה של לילה? שכל הסיפור המונומנטלי הזה הוא בעצם אקט שבו מחזירה אלנה ללילה את הקול שלה שדוכא כל השנים – בידי הוריה, מוריה, אחיה, בעלה, האחים סולארה, השכונה כולה? זה אקט של אהבה, ומן הסתם גם קצת של אשמה, של מי שעזבה לעומת מי שנשארה מאחור (אם לשאול את שם החלק השלישי של הרומנים הנפוליטניים, "אלה שעוזבים ואלה שנשארים"), שבו אלנה מקבעת לבסוף את קווי המתאר המתפוגגים, המיטשטשים, של לילה, ומעניקה לה סוף סוף את מה שלתחושתה של לילה לא היה לה כל חייה: קיום יציב וקבוע. שזה, בסופו של דבר, מה שספרות תמיד עושה.

קישור למקור

פרטים אודות הספר