אמרות משפחה
מתאים למכשירים הבאים
android apple קריאה מקוונת windows kindle
גודל: 228 עמוד (לפי 300 מילה בעמוד)
שפה: עברית
הוצאה: 2013
מסת"ב: 315114
preview
אמרות משפחה
מחבר: נטליה גינצבורג
הוצאה: הספריה החדשה   סוגה: סיפורת תרגום   עריכה: מנחם פרי   תרגום: מרים שוסטרמן-פדובאנו

את 'אִמרות משפחה' כתבה נטליה גינצבורג כמעט באמצע הקריירה הספרותית המרשימה שלה, לאחר שכבר היתה מאחוריה שורת רומאנים מופתיים. אבל הרומאן הזה הוא שהפך בבת-אחת אותה גם לסופרת של המוני קוראים: למעלה מחצי מיליון באיטליה עצמה.

המאורעות, הדמויות והשמות בספר מציאותיים. "לא המצאתי דבר... כתבתי רק מה שאני זוכרת", כותבת גינצבורג, אבל דווקא בגלל מגבלותיו של הזיכרון יש לקרוא את הספר "כאילו הוא רומאן". ואכן, הספר הזה אינו אוטוביוגרפיה. לאורך רובו, נטליה לוי (שם נעוריה) היא בו רק העין הצופייה והאוזן השומעת מול בני-המשפחה והדמויות הקשורות בהם.

לא המאורעות עומדים במוקד, אלא הפרישׂה האסוציאטיבית של אופני-הדיבור עליהם, הביטויים החוזרים-ונשנים שהיו אומרים במשפחה לאורך שנים ארוכות. דומה שאין בספר שום דיבור שנאמר רק פעם אחת. הביטויים העליזים הללו, שמאמצת לעצמה המשפחה, הם בעצם גרעינים תמציתיים של סיפורים ואנקדוטות. ומאחר שהם חוזרים ומושמעים במצבים שונים זה מזה, הם נעשים מעין מטבעות-לשון פרטיות ומטאפורות של הזיכרון המשפחתי. מכלול הסיפורים ואוצר הביטויים הם אבן היסוד של האחדות המשפחתית, העדות לגרעין החיוני שבה.

המסגרת הכרונולוגית של הספר היא ימי טוֹרינו של גינצבורג, עד סוף חייה בבית הוריה (היא חיה עם הוריה עד גיל 34, כשכבר היו לה שלושה ילדים). מאורעות גורליים רבים סוחפים את התקופה. מלחמת-העולם השנייה חותכת כסכין באמצע הרומאן את השלווה המשפחתית הנאיבית.
דמויות מן העידית של השמאל האיטלקי, של המאבק בפאשיזם ושל התרבות האיטלקית קשורות בבני משפחת לוי ומסתובבות בספר. אך כל הדמויות הללו מתוארות בו במבט "מלמטה", כבני-אדם של יום-יום, וכל מה שטראגי, דרמתי או פוליטי משוטח ומאופק ומובלע בפַּכִּים השוליים, האקראיים, שנספחו אליו, בפואנטות שהספר משופע בהן. בדיוק יכולת האיפוק הזאת היא שהופכת את גינצבורג לסופרת הגדולה שהיא ויוצרת אפקט מצמרר.

הרומאן של גינצבורג ראה אור לראשונה בעברית ב-1988, תחת השם 'לקסיקון משפחתי'. התרגום ההוא, בנוסף לשגיאות ולאי-הדיוקים שבו, היה רק הד קלוש ללשון הגינצבורגית, שהתרגום החדש מנסה להתקרב אליה ככל יכולתו.

נטליה גינצבורג

נטליה גינצבורג נולדה בפלרמו שבסיציליה בשם נטליה לוי, בת לאב יהודי, פרופסור לביולוגיה, ולאם קתולית. גינצבורג חונכה כאתאיסטית (לימים אמרה "עכשיו אני מרגישה יהודייה וקתולית גם יחד"). היא גדלה בעיקר בטורינו. את סיפורה הראשון, I Bambini, פרסמה בשנת 1933 בכתב העת Solaria. ב-1938 נישאה ללאונה גינצבורג, יהודי ממוצא רוסי, מרצה לספרות רוסית, ומאז חתמה על מרבית יצירתה בשם נטליה גינצבורג.

על הרומן הראשון שלה, La strada che va in città (הדרך אל העיר), שיצא לאור בשנת 1942, בשיא האנטישמיות באיטליה, חתמה בשם העט אלסנדרה טורנימפרטה.

גינצבורג עבדה כעורכת וכמתרגמת בהוצאת הספרים "אינאודי", בין השאר תרגמה את "בעקבות הזמן האבוד" של מרסל פרוסט.

הרומן השני שלה, "ככה זה קרה", יצא לאור ב-1947. ב-1950 נישאה לגבריאלה באלדיני, מרצה לספרות אנגלית. בכך החלה התקופה הפורייה ביותר בקריירה הספרותית של גינצבורג, במהלכה פרסמה את מרבית היצירות שהקנו לה מוניטין. ב-1952 הוציאה את "כל אתמולינו" ובאותה שנה עברה המשפחה לרומא, שם המשיכה להתגורר בשארית חייה.

ב-7 באוקטובר 1991 נפטרה ברומא.

 
ביקורות
לספר זה התפרסמו 4 ביקורות

למה דווקא מדגסקר? הערות בשולי 'אִמרות משפחה'

מנחם פרי - טור אישי - הספרייה החדשה תאריך: 03-12-2012

"כמה נחמד מריו, כמה יפה", אומרת אמה של נטליה לוי (גינצבורג) פעמים אין ספור, לאורך השנים, על אחִיה של נטליה; "הוא דומה לסילביו! [אחיה של האם] הוא דומה לסוּאֶס אָיָה קאווה!" וכאן מתערבת גינצבורג, המספרת עצמה, ומסבירה לקוראים כי " סוּאֶס אָיָה קאווה היה שחקן קולנוע ידוע בימים ההם", שחקן אשר אמה, כשהיתה רואה על מסך הקולנוע את עיניו המלוכסנות ואת עצמות הלחיים הבולטות שלו, היתה מכריזה: "זה מריו! בדיוק הוא!" ועכשיו קצרה הדרך לוויכוח עם האב, שלדעתו מריו לא כל-כך יפה, לא כמו ג'ינו, הבן המועדף עליו. מי יפה ומי מכוער הוא נושא לוויכוחים חוזרים ונשנים בין שני ההורים במשפחת לוי. רק מושאי הוויכוח מתחלפים.

לקריאה נוספת לחץ כאן

נטליה גינזבורג שותקת את הטרגי וממשיכה הלאה

שהם סמיט - הארץ תאריך: 18-01-2013

“אנחנו שלושה אחים ושתי אחיות. אנחנו גרים בערים שונות, אחדים מאיתנו שוהים בחוץ לארץ, ואיננו מתכתבים לעתים קרובות. כשאנחנו נפגשים, אנחנו עשויים להיות אדישים זה אל זה, או פזורי דעת. אבל די בינינו במלה אחת. די במלה אחת, בביטוי אחד: מאותם ביטויים נושנים, שנשמעו וחזרו פעמים אינספור בימי ילדותנו. די שנאמר: ‘לא באנו לבֶרגמו לעשות פיקניק’, או ‘כמו מה מסריחה חומצה גופריתית’, ובבת אחת אנו שבים ומוצאים את הקשרים הישנים שבינינו, ואת הילדות והבחרות שלנו, הקשורות ללא התר בביטויים האלה, במלים האלה. די באחת מן המלים האלה או מן הביטויים הללו בשביל שנזהה זה את זה, את אחינו, אפילו בחשכתה של מערה, בין מיליוני בני אדם” ‏(עמ’ 28‏).
באופן דומה, ומרגש, גם יצירות ספרותיות יוצרות מעין ברית משפחתית בין קוראיהן.


לקריאה נוספת לחץ כאן

על "אמרות משפחה"

אריק גלסנר "7 לילות" של "ידיעות אחרונות" תאריך: 25-01-2013

גדולתו של "אמרות משפחה" אינה נובעת רק מהנוף האנושי שהספר ממקד אליו את מבטו בחדות כזו או מהאירועים ההיסטוריים הדרמטיים שהוא מוסר אותם בחיוניות דרך קורות גיבוריו. חלק ניכר מגדולתו נובע מהבחירה הסגנונית של גינצבורג. כי הבחירה לספר את הסיפור המשפחתי באמצעות אמרות המשפחה הינה בחירה סגנונית לא פחות מאשר תכנית. הביטויים הללו אינם מובאים כאן בתמימות, כמשקפים נאמנה את הווי החיים של משפחתה של נטליה לוי. הביטויים הם אלה שמעניקים לאוטוביוגרפיה לכידות בכך שהם מלטשים מפרטי החיים הרבים והמגוונים המתוארים בה אבני חן מכתמיים, שאותם משבצת הכותבת זו בצד זו כמו אבנים טובות בחושן. גם מוזיקליות מלכדת מעניקים המכתמים הללו לטקסט, כי גינצבורג חוזרת על רבים מהם מדי פעם, באמתלה של בן משפחה הנזכר לפתע בסיפור הישן או המשתמש שוב בביטוי הרווח, והתוצאה דומה לחזרתו של מוטיב מוזיקלי ביצירה קלאסית. לעתים אף נמצאת הצדקה להבאת כמה אמרות, ידועות כבר לקורא, בזו אחר זו, והתוצאה מבדחת למדי. האמרות הנגדשות פתאום זו אחר זו ומביאות לצחוק, יוצרות אפקט דומה ל"סטגדיש" של המתופף המאותת לקהל לצחוק בסיומה של בדיחה מוצלחת. הבחירה בסיפור האוטוביוגרפיה דרך הביטויים הרווחים במשפחה נובעת אולי גם מ"חרדת ההשפעה" (הביטוי של מבקר הספרות הארולד בלום) של נטליה גינצבורג.

לקריאה נוספת לחץ כאן

ואבא חוזר ואומר

עטרה אופק - אתר מרמלדה תאריך: 21-01-2013

כמעט לכל משפחה יש אמרות כנף שהשתרשו בהומור הפנים-משפחתי, כאלה שבני המשפחה נזכרים בהן גם שנים לאחר שדובריהן נסתלקו מהעולם, והן מאחדות אותם כמו סוד שחולקים רק עם בני ברית. סביב הלקסיקון המיוחד של משפחת לוי מטורינו, באיטליה שלפני מלחמת העולם השנייה ובמהלכה, השכילה גינצבורג לארוג מחדש את העולם שגדלה בו ולהציגו לקוראים כפי שחוותה אותו בזמן אמת דרך עיניים של ילדה, נערה ואשה צעירה, כשהמאורעות הגדולים של התקופה משתקפים מבעד לאנקדוטות השוליות מחיי היומיום. והקורא חווה יחד איתה, מתרגש וכואב וצוחק ומרגיש לגמרי חלק מהמשפחה הגדולה הזאת בעצמו.

לקריאה נוספת לחץ כאן